לא גמור

[incog]

טוב, אז כאן רחוק מעיני כל איש אך עם זאת נגיש לכולם, אני ארכז דברים שהתחלתי לכתוב והרבה זמן אני מתכוון לגשת אליהם ולא יוצא לי (חלקם כמעט  אבד זכרם). אולי זה ידרבן אותי לעבוד עליהם ולהשלים אותם.

מי שרוצה מוזמן להגיב, אבל רוב הדברים צריכים כמובן המון עיבוד והם רק בשלבים הראשונים.

[incog]

    Áve María, grátia pléna, Dóminus técum. Benedícta tu in muliéribus, et benedíctus frúctus véntris túi, Iésus

    Sáncta María, Máter Déi, óra pro nóbis peccatóribus, nunc et in hóra mórtis nóstrae. Ámen.

 

 

"שים לי פה עוד בלאדי מרי אחד" צעקתי לברמן שעמד לידי.

הוא חייך לעברי: "לא הספיקו לך שלושת הקודמים?!"   אך המבט התקיף שנעצתי בו לא הותיר עוד מקום לספקות, הוא הכין את המשקה בזריזות והסתלק בלי להוסיף אף מילה.

זה היה עוד ערב שגרתי, שיטוטים אינסופיים בבר אפל והכל בשביל לספק תשוקות קמאיות.
האם העונג המיוחל משתווה לסבל הכרוך בדרך?

קולות בני נוער שתויים חלחלו לאוזניי מאחד השולחנות הסמוכים, היה זה בליל מילים ריקות מתוכן, פטפוט חסר שחר שנקטע מידי פעם באכזריות בצחוק פרוע שלא הכיל אף שמץ של הנאה, כל כולו היה פחד מפני הדממה.

כן, קבעתי בהחלטיות- הייסורים הם כאין וכאפס לעומת העונג הצפוי. הרמתי מעט את המיני וחשפתי לעיני כל את רגליי החטובות.

בצד השני של הבר ישב אדם ממושקף לבוש בחליפה שחורה עם עניבה תואמת. לבטח בחוץ, באוויר הפתוח, באור השמש לצד אשתו התמירה ושתי בנותיו התמימות, הוא מקרין סמכותיות אצלית. אך כאן מבעד לאורות העמומים והמלאכותיים, באוויר המחניק של הבר כשהעניבה תלוייה ברישול על צווארו ומבטו החלול שקוע בכוס הריקה שעמדה לפניו, כל מה שנותר זו צללית מעוררת רחמים.

חייכתי לעברו חיוך מזמין ומפתה אך הוא כמובן שלא הבחין וגם אם הבחין לא היה בו את הכוח לפעול.

הקרחת פשתה בראשו, המאבק היה על סף הכרעה כשרק אותות אחרונים של חיות, עוד נותרו בצדעיו. היו אלה איים מבודדים שעמדו בגבורה תחת המצור וחיכו ביאוש  לכליון הבלתי נמנע שעמד לכלותם.

הוא היה הטרף המושלם, חיככתי את ידי בהנאה, היטבתי את מחשופי הרחב וניגשתי לעברו.

"אומרים שהאומלל ביותר הוא המאושר ביותר והמאושר ביותר הוא האומלל ביותר. לפי המבט שלך כרגע החיים שלך לבטח מושלמים."

התיישבתי בכיסא לידו בלי לבקש את רשותו, הוא הסתכל עליי במשך כמה דקות בפליאה ולאחר שסקר אותי מכף רגל ועד ראש השפיל את מבטו ופצה את פיו.

הוא החל לספר על שלל צרותיו. הוא דיבר באריכות על אשתו הנפלאה ובנותיו המקסימות שהוא לא מסוגל יותר לשהות במחיצתן, לכן הוא קובר את עצמו בעבודה ומתרוצץ כל היום. הוא סיפר על העבודה הבנאלית והמשעממת שחונקת אותו וכך המשיך לדבר עוד ועוד במשך הרבה מאוד זמן. אני איבדתי ריכוז מהר מאוד, שמעתי את המילים הללו כבר כל כך הרבה פעמים שיכולתי לדקלם אותן כבר בעל פה. עטיתי על עצמי מבע מלא אמפתיה והתבוננתי בו בעיניי הגדולות המעוררות אמון בזמן שמחשבותיי שוטטו להן למקומות אחרים.

כשתודעתי שבה לפאב, הבחנתי שהוא השתתק ובוהה בי, הושטתי את זרועי, ליטפתי את ידו בעדינות והוספתי עוד כמה מילות נחומים.

צחוק שובב וילדותי נפלט מגרוני, "בוא, בוא נצא קצת לאוויר הפתוח, זה יעשה לך טוב." משכתי אותו בזרועו.
הוא היסס לרגע, אך הנחישות שלי הכניעה ויצאנו יחדיו מהבר.

השינוי היה חד ומהיר, האוויר המחניק עפוף עשן הסיגריות של הפאב התחלף במשב רוח חורפי שצינן את פני הסמוקות. פסעתי בצעדים קלים זוקפת את ראשי, מנסה לעמוד פנים אל פנים מול הרוח החזקה שהסתערה עלינו בין הסימטאות הצרות. הוא נע לצידי מנסה להדביק את הקצב, הוא הרים את כתפיו והשפיל את ראשו על מנת שיוכל להסתיר כמה שיותר משטח פניו תחת צווארון מעילו הארוך.

לאחר כמה דקות של הליכה מהירה, הצבעתי אל עבר בניין מגורים ישן ונכנסתי אל חדר המדרגות מתנשפת במהירות מההתרגשות וממאמץ ההליכה. הוא נכנס בעקבותי ועמד בדממה משפיל את מבטו לקרקע.

עלינו לדירה שלי, הוא עמד בפתח בהיסוס, הייתי צריכה להאבק איתו על מנת להשיל ממנו את מעילו ולבסוף לאחר הפצרות רבות ומילים עדינות הוא הרפה.

[מחדר השינה נשמעה נביכה רמה, ומייד לאחריה זינק לעברי גוש פרווה גדול והחל ללקק את כפות ידיי.
הוא נרתע באינסטנקטיביות והסתתר מאחורי.
"שעירי, מתוק שלי התגעגעת לאמא? היום תצטרך לישון לבד בפינת המטבח. עכשיו תשב בשקט בפינה ואל תפריע לאמא."]

ניגשתי בעצלתיים להפעיל את התנור וכעבור זמן קצר חזרתי עם שני ספלי קפה. הוא עדיין עמד קפוא במקומו, המראה שעשע אותי וצחוק קליל פרץ מגרוני.

נראה שהצחוק הפשיר אותו, הוא ניגש אל השולחן ולגם מהקפה החם, אך ידיו רעדו וטיפות מהמשקה פגשו את המפה הלבנה. חלחלה אחזה בי ונראה שהוא הבחין בזאת ומיד התנצל. עיניו תרו אחר אביזר שבאמצעותו יוכל לכפר על חטאו, אולם מיהרתי לעטות על עצמי בחזרה את חיוכי וליטפתי את זרועו השעירה.

הוא נרגע והחל לדבר על חטאים, קולו היה חלש וכנוע חצאי הברות מבודדות נקלטו בראשי. בפתאומיות קמתי ממקומי, נשקתי לו על מצחו הקרח ומשם ירדו שפתי דרך אפו הגבנונני הישר אל שפתיו הסדוקות.
במאמץ אדיר התגברתי על תחושת הקבס ובלעתי את מיצי הקיבה שהחלו לעלות. כאב איום פילח את גרוני, זרם של אש ירד והתפשט בגופי חורך את קרביי, דמעות גדולות זלגו מעיניי וטישטשו את ראייתי.

הוא היה עסוק בלנשק את כל גופי, נראה שלא הבחין בשום דבר. תחושותיי הלכו וקהו ,התודעה התנתקה וריחפה אל מקום שבו לגוף לא הייתה דריסת רגל, מקום שבו שלטה השכחה העצמית, הדממה המאושרת. רק  מידי פעם הרחק באופק בעולם אחר ואפל התנוצצו להן עיניים חייתיות שהפרו את השלווה.

 

איני יודעת כמה זמן עבר, אך כשחזרתי להכרה ופקחתי את עיניי מיד קלטתי את ראשו הקירח. הוא גהר מעליי כשחיוך רחב משוח על שפתיו וידיו הגדולות עוטפות אותי ברוך. קפצתי בבהלה, "מה אתה עושה פה לעזאזל?"

הוא הביט בי בפליאה, והחל לגמגם "האם את לא... לא זה לא יתכן... האם את לא זוכרת את הלילה?"

השבתי לו בתקיפות: "אתה לא צריך להזכיר לי, אני זוכרת הכל. סיימת את תפקידך ועכשיו הסתלק!"

לקח זמן עד שהוא עמד על טיב המילים, הוא נעמד המום בלי להבחין בכלל שהוא ערום ובהה בי בתדהמה.
"תסתלק! תסתלק עכשיו ומייד!" צרחתי והעפתי לעברו את בגדיו ונעליו.

הוא התלבש במהירות ותוך כדי מלמל לעצמו "מה קרה לך? היית כל כך עדינה ומקסימה, זה לא יתכן."

שמתי על עצמי חלוק וגררתי אותו אל הכניסה, הוא לא התנגד וכשהגענו לדלת רק שאל לשמי.

"מריה" השבתי לו, דחפתי אותו החוצה וטרקתי את הדלת אך מילותיו האחרונות עוד הספיקו לחדור מבעד לסדק: "התפללי בעדי, החוטא".

 

הלכתי במהירות למקלחת ועמדתי תחת המים החמים. כתמים לבנים זיהמו את ירכיי, קירצפתי את גופי עם סבון ריחני שטמן בחובו גרגרי פילינג זעירים- לשווא, הלכלוך הלבן דבק לגופי וסרב להרפות.

רצתי אל המטבח וחזרתי עם סקוץ' בעל סיבי ברזל. שיפשפתי בחוזקה את גופי, שכבת העור התקלפה ודם החל להתערבב עם זרם המים, המראה האדום עודד אותי, התענגתי על תחושת השריפה שעקצצה את גופי. זרם המים נפסק וכעת היה זה רק זרם של דם ששטף אותי. הוא הסיר בקלות את הלכלוך, זהו, כעת הכל עבר- "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" מילמלתי לעצמי.

סדר העבודה:

[shoobydooby]

תראה אם לומר את האמת לא קראתיי את שכתבת אבל ממבט ראשון הפסקאות יפות וסימני הפיסוק נראים שמצויים במקום הטבעי והנכון להם ועל כן היפ היפ הוריי.
אני לא חושב שזו הבמה הנכונה ליצירה נחמדה כמו כתיבה. נסה בכל מיני אתרי פורטלים לאמנים, אני יודע (וגם אתה) שבזמנו היה את אתר במה חדשה ואני חושב שאלה יהוו בית הולם יותר לפסקאות וסימני ניקוד נפלאים שכאלה.
בהצלחה אבא'לה

נערך בתאריך מאי 25, 2013 - על-ידי psibeast
פרסום

[incog]

תראה אם לומר את האמת לא קראתיי את שכתבת אבל ממבט ראשון הפסקאות יפות וסימני הפיסוק נראים שמצויים במקום הטבעי והנכון להם ועל כן היפ היפ הוריי.

אני לא חושב שזו הבמה הנכונה ליצירה נחמדה כמו כתיבה. נסה בכל מיני אתרי פורטלים לאמנים, אני יודע (וגם אתה) שבזמנו היה את אתר במה חדשה ואני חושב שאלה יהוו בית הולם יותר לפסקאות וסימני ניקוד נפלאים שכאלה.

בהצלחה אבא'לה

 

תודה.

לפעמים אני מפרסמת יצירות גמורות שלי במקומות יותר 'נורמלים' , אבל הסיפור הזה לא גמור (ולא קרוב בכלל, גם הקטע שכתוב פה זקוק לעוד הרבה מאוד ליטוש) ולכן בכוונה הוא במקום כזה נסתר שמצד אחד סביר שאף אחד פה לא באמת יטרח לקרוא אותו ומצד שני לא יהיה לי נעים להשאיר כזה דבר במקום 'פומבי' וזה אולי ידרבן אותי לעבוד על הסיפור.